איך הארקנה הקטנה מתארת את חיי היומיום?
היחס של כוסות, חרבות, שרביטים וקמעות לקצב היומיומי.
ארקנה מינורית הם שפת חיי היומיום
הארקנה הקטנה מורכבת מ-56 קלפים ומתארת את ההיבטים הקונקרטיים, היומיומיים, המשתנים יותר של החיים. בעוד שהארקנה הגדולות מציגה את הספים, הארקנה הקטנה מספרת לנו מה אנחנו עושים בתוך הספים האלה, איך אנחנו מרגישים ואיזה צעד אנחנו עושים.
אם הארקנה הקטנה שולטת בהרחבה, הנושא הוא בדרך כלל בתחום של התנהגות, תקשורת, הרגלים, ויסות רגשי, עבודה או קבלת החלטות מעשית.
ארבע סדרות פותחות ארבעה שדות
כוסות הן שפת הלב והחיבור. אהבה, געגועים, טינה, חמלה וחילופי רגשות מופיעים בסדרה זו. חרבות הן תחום הנפש והדיבור; החלטה, דיון, עודף מחשבה, חיפוש בהירות ותקשורת עולים כאן על הפרק.
שרביטים משדרים רצון, יוזמה, אנרגיה ואומץ. קמעות קשורות לגוף, כסף, עבודה, סדר, סבלנות ותוצאות קבועות. אם מופיעות סדרות שונות בתוך אותה שאלה, הבעיה אינה חד מימדית.
האם כרטיסי הארמון מראים את האדם?
קלפי ארמון כגון פייג', נייט, מלכה ומלך מתארים לפעמים אנשים אמיתיים ולפעמים את הגישה הפנימית של האדם. מלכת הגביעים יכולה להצביע על מישהו שמעורר חמלה; זה גם יכול להגיד לך שהאדם ששואל את השאלה צריך לגשת לרגשותיו/ה ביתר זהירות.
כאשר מפרשים את הקלפים הללו, "מי?" לפני השאלה "איזו גישה?" לשאול את השאלה. כך תוכלו לקרוא את הכרטיס מבלי לנעול אותו לאדם אחד.
איך להשתמש בו בקריאה יומיומית?
אם גב קטן מופיע כאשר אתה מושך קלף בודד בבוקר, תחילה קבע את השטח. גביע, חרב, שרביט או קמע? אז תסתכל על המספר. למשל, שמונת המחומשים עוסקת בעבודה, חזרה, מיומנות ומאמץ; המסר של היום עשוי להיות "עבודת סבלנות".
קל לשלב כרטיסים כאלה עם תוכנית יומית. אם הקלף נותן רגש, עקוב אחר הרגש, אם הוא נותן מחשבה, עקוב אחר הנאום, אם הוא נותן קמע, עקוב אחר הפעולה הקונקרטית, אם הוא נותן שרביט, עקוב אחר הפעולה.
חיבור קלפים לחיים האמיתיים
בזמן שאתה לומד את הארקנה הקטנה, כתוב דוגמה מהחיים האמיתיים עבור כל קלף. לאיזה נאום דומה חמשת החרבות? איזו קרבה מתארת שני הגביעים? על איזה חיפוש אחר אמון מצביעים ארבעת החומשים?
תרגיל זה מונע מהקלפים להיות סמלים מופשטים. כאשר קלפי טארוט נלמדים בדרך זו, הם הופכים להיות קריאים באמת בחיי היומיום. סמלים יומיומיים כמו לחלום על בית ספר ולחלום על טלפון מחזקים את אותו הרגל: קודם כל קוראים את הסצנה, אחר כך את הרגש, ואז את ההקשר.